פסקול שמיעה
וואו, בירדמן, וואו.
זה היה טירוף מוחלט ומדהים, משחק מהיר מנשוא בין היגיון לבדיה, יצירת אמנות שהוציאה ממני כל כך הרבה עצב, הזדהות, אלימות, חמלה ופחד תחת הגלימה של השאיפה לקתרזיס עד שמצאתי את עצמי כמה פעמים מתנשפת, באמת מתנשפת, על אמת, כאילו המאמץ המנטלי של ההתחברות לשחקן הראשי הפכה למאמץ פיזי.
מייקל קיטון, אדוארד נורטון, אמה סטון, אתה מתאהב בכולם ומרגיש בשביל כולם כי הם כולם עוברים מהפך או חווים משהו, ומעבירים לך את החוויה בשלמותה עד שאתה מתאהב בהם, או נהיה הם ומבין בסוף את חווית המשחק, או מה זה להיות שחקן, החרדה האינסופית הזו והצורך בקבלה עצמית וחיצונית שיש בכולנו.
לאורכו נשמעו תופים נהדרים, ובכלל, פסקול מעולה כשאני לא זוכרת מנגינה אחת או שיר אחד ממנו (יש בכלל?) שהאיצו לי את פעימות הלב והרגשות בלי להפסיק. אמרתי לעצמי כמה פעמים במהלכו אני לא עומדת בזה ופאקינג הייתי לבד, עם יד על הפה, נדהמת ונפעמת ובכלל לא אני. שכחתי לגמרי את עצמי, ואת העולם שבחוץ ונאומי קונגרס מטופשים או פוליטיקה לעוסה לגמרי. ואף סרט לא עשה לי את זה, ככה. הכי חזק שאפשר.
לכו לראות.
יש קצת שירים אחרים בסרט, אבל כן, פסקול התופים נהדר והופך את הסרט להזיית וואן שוט ארוכה.
השבמחק