יום שני, 9 בפברואר 2015

ספר בכל חודש - 'בעלת הבית' וראיון עם נעה ידלין


אחרי סיקורון לספר מתחילים של ריימונד קארבר, והמלצה פלוס ראיון עם אסף גברון למקבץ הסיפורים תל אביב נואר, הגיע תורו של 'בעלת הבית' של נעה ידלין. בסוף הפוסט - ראיון.


פסקול קריאה
 
 
לא קראתי את החלטות הוועדה שהעניקה את פרס ספיר לנעה ידלין, אבל הייתי חותמת על כל פרס שניתן לה על הספר הזה, 'בעלת הבית', שבחדות העדינה שלו הצליח לחדור ולהפוך אצלי דברים.

"הוא הולך להביא בגדים לאמא שלו, שיושבת בתא מעצר... וגם מכנסיים צריך ללבוש. ואולי לא צריך ללבוש מכנסיים? האם אמא שלו לובשת בכלל מכנסיים? פתאום נדמה לו שהיא לובשת רק שמלות. הוא הביט בארון בחיפוש אחר מכנסיים, אם יש יביא, ואם לא אז לא. פתח מגירה ושלל חזיות קפצו עליו, וסגר אותה מיד."

'בעלת הבית' מתחזה לעסוק באם המשפחה - משפחת פוגל, משפחה כמו כל משפחה. ידלין בחרה לצרף בתחילתו תרשים משפחתי כדי שנבין מי מול מי במשפחה הזו. המלצה - לא לקרוא את התרשים המשפחתי ולנסות להבין את הסיפור מהסיפור - כמו ברב הספרים והסיפורים. אבל ידלין בכל זאת החליטה לא לתת לכם להתבלבל, כי עם כל כך הרבה דמויות צריך תרשים ואפשר להבין אותה, כי הדמויות רבות ויש כל כך הרבה מהן, וכל אחת מהן עגולה ומלאת חיות.



בכל מקרה, הסיפור הוא לא על בת שבע. הוא מסופר בגוף שלישי על אסא, שהוא גיבור הסיפור. גיבור א-גיבורי בעליל, שלא "יגרום לכם להתאהב בו", פשוט כי אי אפשר לדעת עד סוף הספר אם הוא בכלל אוהב את עצמו, או אם הוא לפחות מקבל את עצמו. הוא כל כך אחד האדם, והמשפחה היא כל כך 'סתם משפחה', שלא מתאהבים בגיבורים שלה, אולי מזדהים עם חלקם, או שכלל לא, וגם זה בסדר.

"אסא פוגל לא אהב חידות... הוא הכיר היטב את ארשת הפנים שהיתה תוקפת את חדי החידות רגע לפני שהשביתו את סביבתם מכל שיחה או שעשוע: עיניהם היו משתובבות, פיהם נפער קלות, מחפשים סדק בשיחה שדרכו יוכלו לחדור פנימה, תשמעו חידה, תשמעו שנייה משהו, מי שמכיר את זה שלא יגיד כלום".

הניואנסים הקטנים שאליהם מסוגלת להגיע ידלין בתיאורים שלה, הם מה שמעלה את הספר הזה לדרגת אמנות, כי לתאר גיבורים שהם בהגדרתם גיבורים זה קל, ולהצליח ליצור תיאורים יומיומיים טובים זה הרבה יותר קשה , קצת כמו במשחק. ואכן, רב הזמן הספר נקרא כתסריט; הצלחתי לדמיין את אלישבע נוזפת מהספה, את אביטל ובן זוגה מבטלים עוד פגישה, או אולי מגיעים, ואת העשן המסתלסל מהסיגריה של אביבה.

"כשנפרדו לא הבינה אלישבע מה קפץ עליו, והתאבלה על יפעת יותר משהתאבלה על בנה, הבודד הטרי. פעם אחת אמר לה על זה משהו, ואלישבע אמרה בפשטות, אתה לא זקוק לזה. אסא התקומם בלי לחשוב ואמר, זה לא נכון. ואז אמר למה, יפעת זקוקה לזה? ואלישבע אמרה, אני זקוקה לזה. חיבבתי אותה, מה אני אעשה".

הספר עוסק באסא, או יותר נכון, במערכת היחסים של אסא, ובמערכות יחסים בכלל. ידלין נוברת ביחודיות ומוצאת את הקסם הזה בין שני אנשים, ובעיקר איפה נמצא אובדן הקסם ביניהם, הקסם ששייך לכל קשר, זוגי או משפחתי. והספר כולו מלא צעצועים של מערכות יחסים, עובדות או מפורקות, כאלה שרק חסרה בהן הבטריה או כאלה שכבר לא עובדות ונושאיהן מתקשים לזרוק לפח, כי חבל, ואולי זה עוד יעבוד פעם.

נעה, מה היית צריכה לעשות כדי להצליח לכתוב את אסא? הוא נשמע מאוד שונה ממי שאת. הוא מלא רציונל ואת נשמעת מלאת רגש. מה מאסא הוא את?

אסא דומה לי בהמון דברים. הוא מלא רציונל בעיקר בהקשר למפעל חייו – הוקעת הניו אייג' - וגם בכך הוא מאוד דומה לי; אמנם אין לי שום מפעל חיים כזה, אבל אפשר לומר שתפישותיו בהקשר הזה הן תפישותיי, כמעט מילה במילה. יחד עם זאת, במובנים אחרים הוא מאוד רגשן, לפחות כך אני רואה אותו; וגם אני. אולי הוא בוכה פחות ממני – אני בוכה בקלות רבה – אבל קל מאוד להגיע ללב שלו ולבצע בו כל מני מעללים.
החלק המאתגר בכניסה לדמותו היה העובדה שהוא גבר; בהרבה דברים אני והוא דומים, אבל גבר אני לא. אבל הוא גבר כה מודרני, כלומר, כה רב-מגדרי באישיותו, שהרגשתי בכל זאת בנוח לעשות את המעשה החצוף הזה. רק הקוראים, גברים שבהם, יאמרו אם הצלחתי.
גם את חווית פרידה דומה?
לא. אני נשואה באושר, לפחות בינתיים. אבל חוויתי פרידות בחיים שלי, כמו כולם, והדי.אנ.איי של פרידה מוכר לי היטב.
הסיפור מאוד ירושלמי וגם אתנשמעת שמכירה את ירושלים היטב. את גרה בה?
אני אוהבת מאוד שחושבים שאני ירושלמית, זו טעות שחביבה עלי, אבל האמת היא שאני תל אביבית, לפחות מבחינה פיזית: נולדתי בתל אביב ואני גרה בה גם כרגע. אבל באמצע גרתי זמן רב בירושלים, ובלבי אני שייכת אליה. אני מרגישה כמו האנשים האלה, שטוענים שהם אישה בגוף גבר, או להפך: אני ירושלמית שנולדה בטעות בגוף של תל אביבית, וגרה בתל אביב רק מטעמים פרקטיים.

כך שהשאלה הנכונה היא מתי אני עוברת לירושלים. והתשובה: מתישהו. אם לא אכתוב שם ספר או שניים, לא אסלח לעצמי. 


 

אין תגובות:

פרסום תגובה