בערב הזה, סמי בירנבך מלחים מתכות בקולו, מלכה שפיגל מסכימה לחייך, פורטיס משוגע- אבל באנגלית זה נשמע יותר טוב, וכוכבים נופלים מהגיטרה של סחרוף.
מינימל קומפקט היא מוסיקה שהיית רוצה להיות שם כשהיא נוצרה. היא אפופת קסם אייטיז שמספיק להאזין לה כדי לשקוע ולהיאבד בה, אבל ברור שזה לא אותו דבר; להקשיב במערכת, בחדר שלך בתל אביב של 2012, או אולי 2000, מאשר לראות אותם על במות נידחות בבלגיה, להיטים שהתחילו כשירים שמנסים לפרוץ. כל אחד והעשורים המוחמצים שלו.
אז נכון. לא היו שם חותלות צבעוניות, נשים ששיערן אסוף לקוקו גבוה וחולצות גזורות,זה לא היה הפינגווין של לפני עשרים שנה, ובטח לא אמסטרדם או בריסל של לפני שלושים אבל האנרגיות של הקהל ההוא, של מי שגדל על המוסיקה הזו בזמן שנכתבה בו, קהל של טי שירטים וזקנים מאפירים היו מרגשות.
בהופעה שהיתה ב26.1 היו אלה שלא התלבטו אם לקנות את הכרטיס. אחר כך נוספו הופעות נוספות בהתאם לביקוש הרב שהיה, אבל מי שהיה שם באותו לילה, בזאפה, הם אלה שחיכו למכירה מהרגע שהתבשרו שמינימל יופיעו כאן השנה. אנשים שאהבו את המוסיקה הזו גם בזמן אמת, ויכלת לראות על הפרצופים שלהם את בני ה18 וה20 שהיו, כשהקשיבו לה על קסטות. פורטיס אמר בחיוך, אנחנו בכל זאת אנשים מבוגרים, אבל אני לא הייתי מבוגרת. אני באתי להגשים חלום.
ההופעה התחילה בלי מילים, עם הצלילים של "Get Inside", השיר האהוב עליי שלהם, והמשיכה עם האנרגיות המקפיצות של "Static Dancing". לרגע חזרנו כולנו לאייטיז, אבל כשראיתי שסחרוף שותה רדבול ונזכרתי שלסמי יש עמוד פייסבוק, הבנתי שאי אפשר לחזור אחורה בזמן. מה שהיה, יכול להישאר בזכרון , או במקרה של הדור שלי, להתווסף לו, אבל זה קצת גבול היכולת, וזה עדיין נפלא.
“Autumn Leaves”, “Deadly Weapons”, ו"Next one is real",שיר אחרי שיר, התרגשות גוררת התרגשות, גיטרות מנפצות את חדרי הלב, תופים מזיזים את הרגליים.
ההמון הריע ושר את כל המילים. סמי שעמד בקדמת הבמה שר כמעט כמו אז. קולו המתכתי לא השתנה בהרבה, פרצופים שדוניים שמתאימים לרוע של המוסיקה האפלה והטובה הזו. פורטיס דיבר מעט בין השירים, הודה לקהל, אמר שהם מתרגשים. לא היה מנהיג להקה בערב ההוא, כמו בתקופה של אז, כשהכל היה חד וברור יותר, אבל אם היה, זה לא היה מורפיוס. קולין ניומן, בעלה של שפיגל, עמד בצד הבמה אמנם, אבל נתן את טון הגיטרות כמו שאף אחת מהשלוש האחרות שהיו שם לא. נגינת מלאכים בשמי לונדון.
מקס פרנקן בן ה60, היווה כביכול את הסיבה הרשמית לאיחוד, אבל על התופים היה צעיר כבן 25, שקם לרקוד בחלק מהשירים באנרגיות שלא סמי ולא פורטיס היו מסוגלים להם.
מלכה שפיגל שמכילה בקולה את עצב העולם כולו חייכה מדי פעם. חיוכים קטנים וקסומים של גיטרת בס נוסטלגית וטי שירט שחורה, עד שהקהל צעק את שמה בקצב, עד שהיא לא יכלה יותר, ופרסה חיוך גדול של מבוכה על פניה. המצער הוא, שאין שום סיכוי שקול הורדים הקמלים שלה היה מצליח להתרומם היום, בעידן כוכב נולד ודה וויס. אז לא היית חייב לשיר כדי לשיר, והתוצאות המרגשות והמעניינות ביותר יצאו מקולות לא מושלמים. ב”When I Go” הקהל שר באותו טון שבו היא שרה, והיא לא התאמצה להתעלות עליהם.
בסוף ההופעה הארוכה יחסית שכללה הרבה מאד מהרפרטואר שלהם, אחרי ההדרן המתוכנן, ואחרי דקות ארוכות של מחיאות כפיים, ההרכב חזר לבמה, והם ניגנו שוב את "Static Dancing". יותר טוב מכל פסטיבל רוק באירופה, מכל תקליט שמצליח להתנגן.
This one was real.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה