Eating Girls או, למה היא כל הזמן מצלמת אוכל?

 למה אני כל הזמן מצלמת אוכל?


לאלבום לחצו ממש כאן.

אני מודה. התמונות הראשונות החלו בלי שום אג'נדה. הן צולמו מתוקף אהבת האוכל, הצילום ובעיקר התיעוד. התמונות הראשונות של מנות במסעדות, או מאכלים שבישלתי בעצמי נכנסו לאלבומים שונים והופצו בפייסבוק ובטוויטר. כשהחלטתי על אלבום שלם שכולו מוקדש לנשים אוכלות ידעתי מה אני רוצה לשדר, לא ידעתי מה יהיה האפקט הנלווה, או התגובות לו. 

פמיניזם ואני.

אני לא אוהבת להשתמש במושג הזה כמגדיר אותי כיוון שאינני חושבת בשם נשים אחרות, או בשם קבוצה. אני לא מרגישה חלק ממשי מקהילה נשית. אני לא מדברת בשם נשים אחרות ואני לא כועסת על מי שלא חושבת כמוני. יש לי ערכים ועמדות מסוימות שקשורות בנשיות, אבל אני לא מאמצת שפה פמיניסטית מכלילה, ומנסה שלא להתלהם בשם המושגים שאני כן מאמצת. על חוסר צדק מכל סוג שהוא (כמעט) אני מוכנה לצאת ולהילחם בעטים ובמקלדות.

הפמיניזם התרבותי, שהכי מתאים לגישתי, הוא זרם שמדגיש את ההבדלים בין נשים לגברים. הפמיניזם התרבותי התפתח כביקורת על הפמיניזם הליברלי. בעוד שהפמיניזם הליברלי טען שנשים שוות לגברים, ועל כן יש לאפשר להן את שמאפשרים לגברים, הפמיניזם התרבותי טען שנשים שונות מגברים. שוני זה לא מהווה בסיס מוצדק לאפליה אלא להיפך; יש להכיר בו ולעצב על פיו גישות חינוכיות ומשפטיות.

כל עוד הבדלים בין נשים לגברים לא יתורגמו למערכות החברתיות השונות, פתיחת מוסדות החברה בפני נשים לא תשנה את המציאות על פיהן נשים חלשות מגברים בתחומים רבים, ולהפך, כמובן. אני לא רואה סיבה לשמור מקומות בממשלה, בכנסת, בתקנים בצבא לנשים רק על סמך העובדה שהן נשים. מי שטוב ומתאים, שיטפס למעלה על פי כישרונו ותרומתו האופציונלית, לא על סמך מה שיש או אין לו בין הרגליים.

שומן.

הדיאטה הראשונה שלי היתה בגיל 16. אפילו שהמשקל והגובה שלי היו מתואמים ו"נורמליים" לגופה של אשה בוגרת, כנראה שבין בנות גילי הרגשתי שמנמנה. אחר כך היו עוד ארבע דיאטות, כשהאחרונה בהן היתה בצבא, אחרי עלייה גבוהה במשקל בזמן התיכון. ירדתי אז שבעה עשר קילו. היום אני שוקלת קילו מעל המשקל ההתחלתי שממנו ירדתי בצבא. השנה עליתי ארבעה עשר. זה לא מעט, אבל זה גם לא נורא אם זה לא משפיע משמעותית על הרגשתי הפיזית ועל בריאותי.

העלייה במשקל, או המספר הגבוה יחסית שמשתקף מולי כשאני נתקלת במשקל ביתי אצל אחד החברים, לא משנה את העובדה שאני מאושרת בגוף שלי, ואם לא בכל הזמן, אז ברובו. אני לא שווה פחות כי אני שוקלת יותר.

ככל שאני מדברת עם יותר חברות וידידות שלי, אני מבינה שהרבה מהן סבלו מאנורקסיה כשהיו נערות. האחוזים באוכלוסייה גבוהים ומפתיעים. מעניין לשאול מי גרם לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובות וצריכות לרזות (התקשורת? הגברים? החברה הפטריארכלית?) או שמא האויב הוא בעיקר מבית?
אנחנו לא מאפשרות לעצמינו להנות מאכילה. אנחנו חוששות מאיך זה ייראה, ואיך זה יתפרש, ומה זה אומר עלינו, אבל די. לא עוד.

נשיות וסקס אפיל לא מתבטלים חיצונית, אבל הם חזקים בהרבה מבפנים, והעוצמות שלהם גוברות כשהביטחון העצמי שלך לא תלוי במספר שעל הצג הדיגיטלי או על המחוג, בקוטר הזרוע או בצמיגון הבטן המתגלה בישיבה. אתמול נתקלתי במישהי שכינתה עצתה בטטה לפני שרזתה. ניסיתי להסביר שלא רק שהיא נראתה מצוין בתמונת הלפני, אלא שגם קורה פה תהליך שיש להיות מודעים אליו.

איבדנו את הטווח הנורמלי להגדיר בו משקל או מראה חיצוני. נשים במשקל נורמלי ובריא נחשבות "שמנמנות", "בטטות", "צריכות להוריד כמה קילו". אשה יפהפייה שאני מכירה ומחבבת שואפת להגיע ל43 ק"ג, כשזה הגבול התחתון של המשקל התקין שלה, גרם אחד לפני תת משקל. אני לא מבינה את השאיפה הזו, אני לא מסכימה איתה, אני מגנה אותה. נשים כאלה מקדשות את הרזון ולא מאפשרות לעצמן להרגיש סקסיות כשיש עליהן גרם מיותר. האם היא תהיה מאושרת כשהספרות יסתדרו ל43? אין לי מושג.

לפני כמה שנים הפסקתי עם זה. הבנתי שהעובדה שאני מאפשרת לעצמי להיות אשה אוכלת נותנת לי כח, ולנשים סביבי השראה לאכול, להנות מאוכל ולהיות נהנתניות בכלל. הפכתי את האכילה שלי להכי פומבית שאפשר. אני מצלמת את מה שאני אוכלת ומעלה אותו לכל מי שחפץ לראות.

Eating girls

האלבום מורכב מצילומי אוכל וצילום נשים. מדובר בצילום חצי מבוים לפני האכילה, ולא בצילום ספונטני במהלך האכילה, כי אין לי כוונה לפלוש ולהפריע לארוחתו של אדם, בעיקר כשהוא סועד עימי (כי לא יהיה מי שיעשה זאת, אחר כך). כל החברות שצולמו סועדות עימי לאלבום, עשו זאת בהסכמה ובשמחה. כשהפרויקט עלה לפייסבוק וקרם עור וגידים בתור אלבום שלם של אוכל ונשים אוכלות, נשים רצו וביקשו להצטלם אליו. ההשתתפות באלבום הפכה "אופנתית" ולוותה בגאווה. התגובות נעו בין "את הורגת אותי, תפסיקי עם זה" דרך "התמונות האלה מעוררות השראה, איזה יופי" ועד "זה בערך 500 קלוריות!" (שהכי קוממה אותי, כי אם אני לא סופרת לעצמי קלוריות כבר שנים, אל תעשו את זה בשבילי בהתנדבות), וגם "את לא משמינה עם כל האוכל הזה?"

אלבומי אוכל נוספים צצו בעקבותיו כפטריות אחרי הגשם (והיו כאלה גם לפניו), ובעצמי תויגתי על יותר מתמונה אחת של בעלות הפרעת אכילה מוצהרות שצילמו ארוחות שלמות והעלו אותן לפרסום. זה הנצחון הקטן שלי.

אני אשה, אני אוכלת ואני נהנית מהחיים האלה וממה שיש להם להציע לי. אני לא פוגשת את המקרר לדייט לילי ולא אוכלת בהיחבא. האכילה שלי ברב הזמן איננה רגשית או מנחמת ובהחלט מודעת לעצמה. הבטוח והוודאי הוא שאני לא מתביישת לאכול.

אהבת החיים חזקה יותר מאיפוק. אני לא טוענת שיש להגזים ולאכול כמה שבא לנו מתי שבא לנו, אבל אוכל מעבר לדרכו להזין ולהחיות אותנו הוא הנאה, והנאה היא דרך חיים; הדרך היחידה לחיות.