אשה הולכת ברחוב

אמש "הוחמאתי" בגסות על מראי החיצוני על ידי זר באמצע הלילה ברחוב. בתגובה עניתי לו בנוכחות חבריו וחברותיי שהוא אידיוט. הוא שתק. ציפיתי לתגובה תוקפנית. ציפיתי שיתנפל עליי. ציפיתי ל"מי דיבר אלייך בכלל". אבל הוא לא עשה את כל אלה. הוא שתק.

הפיכות, בעיקר כאלה שבפנים או במעלה הראש מתחילות גם ברגעים קטנים. או גדולים, זה כבר תלוי בכן. אין לי בעיה שהבחור הזה והמטרידים האחרים (וכולנו נתקלות בזה כל הזמן) יחשוב עליי בראש שלו מה שיבחר. הוא לא מכיר אותי והוא לא מעניין אותי. אבל כשזה נוגע לללכת ברחוב, אני לא רוצה את האנשים האלה סביבי; מעירים, שורקים, מרשים לעצמם.

פסקול קריאה - 

מוטרדות מגיל ההתבגרות, לפעמים עוד קודם לכן

אחרי דיון פומבי למדי בפרופיל שלי בפייסבוק החלטתי לכתוב, ולרכז את כל המחשבות שעולות לי מאז ועד היום, וכשאני כותבת אז אני מתכוונת לעשר שנים אחורה. 

כשהייתי בת 15, פחות או יותר, אמא שלי הגיעה הביתה, ואמרה שראתה אותי מהאוטובוס, מדברת בפלאפון. "עם מי דיברת?" היא שאלה. 

הייתי נבוכה להודות בכך אבל בסוף עניתי: לא דיברתי עם אף אחד. האמת היא שכשאוטובוסים היו עוברים לידי הייתי מרימה דרך קבע את הסלולרי הישן, המרובע של אז, ועושה עצמי משוחחת בו. זה היה מונע ממני בחלק מהמקרים הערות של תלמידי תיכון שנמצאים על האוטובוס וחושבים שזה בסדר לצעוק לי מתוכו; אם אני לא שומעת, אולי הם לא יצעקו. אמא שלי הזדעזעה לשמע הדברים האלה. נכון. כה מופרך. בגיל 15, מפתחת מנגנוני הגנה יעילים יותר מסופרטנקר, יותר מדיונים בכנסת, יותר מארגוני נשים פמיניסטיים 
מהשירים של מאיר אריאל.

אז כן, חלקינו כבר מגיל 15 החלו להיות מודעות לאיך שהן נתפסות ברחוב, ומהם הסיכונים שבלעבור ליד אוטובוס, או ליד חבורת ילדים/נערים/גברים שיכולים להעיר אבל גם יכולים "רק" לסובב אחרייך את הראש, הראש שהופך כולו למבט חודר, פולש, שלא משאיר לך מקום לנשום בתוכו או לברוח ממנו, ובואו לא נדבר על שיפוצניקים שאת עוברת מתחתם, ועוד רגע מוציאים מיכל פופקורן מהביל כדי להנות מהשואו שאת מספקת. 

הערות מחפיצות לאשה שאתה לא מכיר, שחולפת לידך ברחוב הן לא עניין של מה בכך. כי כשאתה מעיר לי ברחוב אתה פולש לי למרחב האישי, למרחב הרגשי, כן, זה שאי אפשר לכמת את גבולותיו או לשרטט סביבו גדר. 

עבר, הווה, עתיד

אנחנו חשופות כל הזמן להטרדות האלה, ואתם, אתם מושפעים מזה במודע או לא, מכך שכשתתחילו איתנו באופן מכבד ולא פולשני, אנחנו נגיד לכם 'לא' כי התרגלנו לחוש מוטרדות. חלקיק אוכלוסייה שהוא שוביניסטי וחסר טאקט  לא חושב ברגע ההוא. הרגע הקטן והחמקמק הזה שאני מדברת עליו, בו השטן החצוף יושב על כתף אחת ומלאך הטאקט יושב על הכתף השנייה, ברגע שאתה בא להוציא מהפה דברים כאלה. הרגע הזה משפיע על ההתייחסות שתהיה בסיטואציה הזו ברחוב, לשאר הגברים.

חבל, כי חלקכם מכבד אותנו בצורה שמגיעה לנו לאו דווקא כנשים, אלא כבני אדם שזכותם להתהלך ברחוב ללא האיום הזה, של מי יעיר לי ומתי. וכולנו כבר יודעים - זה לא משנה מה אני אלבש או איך אני אתנהג כשאני הולכת ברחוב, שקטה ולא מתקשרת עם הגברים הללו. הדיון הוא לא על זהות המוטרדת אלא על זהות המטריד ואופן ההתנהלות שלו.

בדיון המדובר בפייסבוק, טען נ' כי "המון נשים מחפשות את המחמאות האלו, גם על האיברים הללו, ורובנו מנחשים על מה מדובר... וחלק גדול מהגברים, במיוחד החסרי נסיון לא ניחנו בטאקט. ולכן כל עוד לא יהיה מסר אחיד מכלל הנשים, תמיד זה יבלבל מישהו. אני גם לא בטוח שזה יקרה, כי אני חושב שלהרבה נשים זה עדיין מחמיא, ויחמיא...וכן, לפעמים צריך להיות האח הגדול והבוגר ולהחליק דברים קטנים". 



למה שנחליק? למה קטנים?

א' ענה לו את שהשכיל להבין."אין לך מושג על מה אתה מדבר כי אתה גבר. נסה לצעוד בלילה כאשה מול חבורת גברים ואולי תבין כמה זה לא נעים לכל אשה באשר היא. אתה מנסה לתת לגיטמציה בטקסט רהוט ומנוסח אבל גם מגילות כאלה לא יגרמו להזדהות עם הדעה שלך." 

הסכמתי עם כל מילה. בשבילכם זו "בסך הכל הערה, ומה היא לוקחת את זה קשה, ומה היא מתרגשת". בשבילנו, ולכל הפחות בשבילי, ההערה הזו, שמוכרת לי כאמור מגיל צעיר מאד חוזרת על עצמה פעם ביום בממוצע. בכל אופן, זה לא משנה כמה פעמים באמת מעירים לי, האיום שבלעבור ליד גברים ברחוב, ובעיקר בלילה, ובעיקר כשהם בחבורות, עדיין חי ונושם ומלחיץ אותי כל פעם מחדש, עד כדי לגרום לי לעבור לשפת המדרכה ממול כשהם מתקרבים אליי או להפך. נשים לא מחפשות שיחפיצו אותן ברחוב. נקודה. 

"הוא לא השפיל אותך, הוא העריץ אותך" ממשיך נ' וכותב. להעיר לי על איבר ספציפי ברחוב זה לא להעריץ אותי כי זה להפוך אותי בעינייך מאדם חושב  לאיבר אחד. או שניים. ואני לא מעוניינת ב"הערצה". אז תודה על המחמאה, ואל תעריץ אותי ברחוב הבא. 

ההערות האלה צריכות לבטל לעצמן את הלגיטימציה עוד כשהן בדרך מהמוח לחלל הפה. אני מציעה שדברים ישתנו פה, וכשאני מדברת על לשנות אני מדברת על לבהות בחזרה במי שבוהה, או לענות במקרים של הערות בוטות/מחפיצות/שלא מצחיקות אותנו ולא מחמיאות לנו בשום צורה. 

לעמוד על שלנו על הזכות ללכת ברחוב בלי האיום האוטומטי של מי שלא מבין שאשה היא לא איבר אחד, היא מכלול חושב, היא כועסת כשמכעיסים אותה, היא שלם גדולה בהרבה מסך חלקיו.